האתגר של הערים האמריקאיות אחרי המהומות

לקהילה השחורה באמריקה נשבר מהכל. נשבר להם מהפערים החברתיים, נשבר להם מהעוני, נשבר להם למות מקורונה, נשבר להם להכנס לכלא בשיעור לא פרופורציונאלי לשעור שלהם באוכלוסייה. נשבר להם מזה שאין להם ביטוחי בריאות, שהחינוך לא נגיש. נשבר להם שהמערכת לא סופרת אותם, שהם תקועים באותו מקום דור אחר דור ואין אופק ואין שינוי.

אני מביטה, מרחוק, בכל אירועי הביזה וההפגנות שקורים מתחת לדירה שלנו בפילדלפיה והלב יוצא. זה לא שלא ראינו את זה קודם לכן. תמיד יש חסרי בית ברחובות מרכז העיר. באיזורים מסויימים אפשר לראות אנשים מסוממים, יש עוני וחולי, אבל אני לא כותבת לכם על זה בדרך כלל.

פילדלפיה, בדומה לערים גדולות אחרות באמריקה, היא עיר מחולקת, מפוצלת. עיר שסועה שיש בה פערים עצומים בין עניים לעשירים. בין שחורים ללבנים. כשאת אורחת בעיר, את מתלהבת קודם כל מהתרבות, מההיסטוריה ומהגנים המקסימים, מהיופי ומהטיפוח של מרכז העיר. קל מאוד לא לראות ואפילו להכחיש את העוני ואת ההזנחה בחלקים אחרים של העיר.

אבל כל זה שם.

שידורי חדשות הבוקר בפילדלפיה נפתחים מדי יום בדיווח על אירוע ירי, הרג או שריפה. נכון. אבל זה קורה בדרך כלל באחת משכונות העיר המרוחקות מהמרכז. מדי לילה. כתושבים חדשים בלב העיר שאלנו את עצמינו לא פעם איך זה שבמסעדות במרכז העיר לא רואים אנשים שחורים… זה די נדיר לראות אנשים שחורים במסעדות הטובות. אנחנו חיינו בפילדלפיה מבלי לראות את העוני בעיניים.

ועכשיו המהומות האלה והעוצר הלילי. אי אפשר להתעלם.

פילדלפיה ממגנת את עצמה לאור המהומות. יוני 2020. חרף נפשו וצילם: ג.פ

עכשיו אני שואלת את עצמי – איך קורה שמצד אחד הבורסה נוסקת לגבהים ומצד שני יש עוצר לילה, יש הפגנות כעס וזעם אדיר ברחובות?

אני שואלת ונזכרת שהחודש, בדיוק לפני שנתיים, השתתפתי בשיחה עם חוקר הערים והמתכנן אלן מאלק. Alan Mallach . הוא ניסה לענות על השאלות האלה.

המפגש התקיים לכבוד הוצאת ספרו The Divided City . זה היה אחר צהריים, במגדל במרכז השבע של העיר, בתוך מרחב עבודה משותף, כזה שנהיה מקובל בשנים האחרונות. הקהל היה מגוון, צעירים בגילם וברוחם, סטודנטים ופעילים חברתיים. והם הקשיבו. אני הקלטתי את השיחה ובאיחור לא ממש אלגנטי של שנתיים (!) אני מביאה לכם את הדברים, שנאמרו אז והם רלוונטיים היום יותר מתמיד, וגם את הדברים שכתב בספרו, שכותרת המשנה שלו היא:  עוני ושגשוג באמריקה העירונית. הנה קישור לדף הספר

אלן מאלק בשיחה על ספרו The Divided City בחלל עבודה שיתופי, פילדלפיה , יוני 2018

מאלק מתחיל ומדבר על כך שיש פער בין ערים אמריקאיות שנמצאות על חופי האוקיינוסים (ניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו) לבין הערים בתוך המדינה – (למשל קליבלנד ודטרויט ) שמצבן פחות טוב.  

אז מה מצב הערים כיום?

לדבריו, הערים הגדולות עברו החייאה מרהיבה. אפשר לראות את זה בפילדפיה, בפיטסבורג, בבולטימור ובעוד מקומות כמו דטרויט. אפשר להבחין בהגירה מואצת של צעירים בוגרי קולג' לערים האלה. כך לדוגמה, בוגרי הקולג' הצעירים בפילדלפיה מהווים  10% מאוכלוסיית העיר, לעומת רחבי ארצות הברית שם שעור הצעירים הללו הוא 4% בלבד. ההגירה של צעירים לבנים לערי החוף שלאורך האוקיינוס יותר מהוכפלה מאז שנת 2000. הערים מציעות משרות שדורשות השכלה גבוהה. הצעירים המשכילים מגיעים וזה יוצר החייאה של מרכז העיר ועוד מקומות בעיר. (ריצ'אד פלורידה קרא להם המעמד היצירתי).

מול הפריחה הזו, בקצה השני של הסקאלה, יש מקומות בהן נמצא כיסי עוני מרוכזים כבר כמה דורות. הם תקועים במקום.

הטענה המרכזית בספר של מאלק היא שערים באמריקה הופכות יותר סגרגטיביות, יותר מקוטבות, בין עוני לשגשוג, בין החייאה לדעיכה ובין שחורים ללבנים.

מה קרה לשכונות מעמד הביניים בערים?

אלן מאלק מתבונן בקטגוריה נוספת, לא רק עניים ועשירים אלא באלה שבין לבין. הוא מדבר על מה שקרה לשכונות של מעמד הביניים. היסטורית, רוב הערים  בארצות הברית היו ערים של מעמד הביניים. אנשים עבדו, רובם היו בעלי בתים, השכנות תפקדו היטב. בשנות השישים, השבעים והשמונים, כשמליוני לבנים נמלטו מהערים ויצאו אל הפרברים, הרבה משפחות אפרו אמריקאיות נכנסו לשכונות האלה בתוך הערים והאופי של המשפחות והשכונות היה דומה לזה של הלבנים. הם היו אנשי מעמד הביניים.

גם בפילדלפיה היו הרבה שכונות כאלה. המצב הזה נשאר עד שנת 2000. משנה זו, בחצי מהשכונות שבהן היה קודם לכן רוב של אוכלוסייה שחורה ממעמד הביניים,  נמצא היום כיסים של עוני עמוק.  

מה שאנחנו רואים זה למעשה קריסה רחבה של האמצע. ברמה לאומית מעמד הביניים מצטמצם. יש יותר עשירים ויותר עניים. הקיטוב, הסגרגציה, הלחץ והפערים גדלים והולכים.

מה הסיבות לקריסת השכונות של מעמד הביניים?

שינוי משמעותי בחברה עירונית, נגרם בשל הרבה סיבות בו זמנית, טוען מאלק. זה עניין של כסף אבל גם של סדר עדיפויות והזדמנויות. ראשית כל,   באיזורים האלה ניתנו הרבה הלוואות סאב פריים. בעלי בתים חדשים קנו בתים אך לא יכלו לשלם את ההלוואות. אנשים התחילו לאבד את הבתים שלהם ואלה נקנו על ידי משקיעים. משפחות של אנשים עובדים שבדרך כלל היו בעלי בתים לא יכלו לקבל משכנתאות. המשקיעים שקנו את הבתים שיכנו שם אוכלוסיות חלשות. יש כאן מעגל.  השחורים יצאו  או הוצאו מהאיזור. הנתונים מראים כי אחת מכל שש משפחות של שחורים בפילדלפיה עזבו לפרוורים. בדטרוייט כל משפחה שנייה של שחורים יצאה מהעיר. העיר מאבדת את מעמד הביניים שלא מצליח לשמור על הנכסים והשכונות בקריסה.

בפרק החמישי בספרו, פרק שעוסק בג'נטריפיקציה, מופיעה עוד טענה מעניינת. בניגוד למה שהיינו חושבים, בשכונות בהן מתגוררת אוכלוסייה שחורה יש פחות ג'נטריפיקציה מאשר בשכונות שבהן מתגוררים לבנים עובדים בני מעמד הביניים. מה שאומר בעצם שהשכונות האלה לא מתפתחות אלא נמצאות בנסיגה ובדעיכה.

התושבים השחורים נקלעו  למצב של חוסר יכולת לממן מגורים ראויים. השיחה עם מאלק התקדמה ועסקה בשאלה מה העיר יכולה לעשות עם בעיית הדיור.

האתגר של הערים – לספק את ההזדמנויות

הבעיה של ערים זה לא העובדה שגרים בהן אנשים עניים. תמיד הגיעו לערים אנשים עניים שבאו לחפש הזדמנויות. הבעיה כיום היא עם ערים שלא מספקות את ההזדמנות. עיר צריכה לספק לאנשים עבודה, לתת לילדי התושבים חינוך ולאפשר להם לגור בשכונה הולמת. עליה לספק סטנדרטים הולמים מבחינת בריאות, בטיחות וניקיון.

מה אפשר לעשות עבור השוכרים? מאלק נשאל ואומר שזה האתגר של הערים. יש לסייע לשוכרים ובמיוחד לאמהות יחידניות להשלים את הפער בין מה שהן מסוגלות בעצמן לשלם עבור דיור לבין העלות האמיתית.

חוסר בטחון במגורים הפך נורמה למשפחות בערים, במיוחד לאמהות חד הוריות ולזה יש השפעה ענקית. אם אנשים לא יכולים לממן דיור למשפחה שלהם זה יוצר חוסר יציבות במגורים וחוסר ביטחון בריאותי. אנשים חיים על הקצה ונופלים ממנו. מה שהעיר יכולה לעשות טוען אלן מאלק זה למלא את הפער הזה מבחינת תשלומים לשכירת דיור, לכל מי שלא יכול לממן דירה או בית.

כאן המרצה קיבל מחיאות כפיים….

עיר צריכה לספק הזדמנויות. אלן מאלק בשיחה על ספרו The Divided City , פילדלפיה, יוני 2018

גם חוקר העירוניות ריצ'ארד פלורידה עליו כתבתי בהרחבה באחד הפוסטים שהתפקח מהפתרון המופלא שהציע לפני עשר שנים כשתאר את כניסת בני המעמד היצירתי למרכזי הערים, מצביע כיום על פערים חברתיים, ומדבר על החשיבות של פתרונות דיור ברי השגה, יצירת כלכלה מכלילה והנחלת השגשוג לאזורים רחבים בעיר, כאלה שלא נהנו מכך בשלב ראשון.

פיתוח ערים הוא עניין של סדרי עדיפויות

מאלק מסיים את השיחה ואומר שפיתוח ערים הוא לא רק כסף אלה גם עניין של סדרי עדיפויות ורצון. בשנות ה – 80 ראשי העיר של קליבלנד השקיעו מליארדים ובנו מגרשי פוטבול, בייסבול וכדורסל. זה סבבה, אבל המצב בעיר לא השתנה.

השאלה היא איך בונים את הקואליציות ואת הרצון הפוליטי כדי שיתמקדו בשיוויון חברתי ובמתן הזדמנויות. שיתמקדו באפשרות לחיים טובים. אם נתמקד בזה – ונשתמש במשאבים כמו שהשתמשו עבור האיצטדיונים – נוכל לתקן! אומר מאלק נותן תקווה.

אז החוקרים בארצות הברית מתעדים כבר מספר שנים מצב של בעיות קשות של סגרגציה, חוסר בדיור הולם ובעדר שיוויוניות. עכשיו השטח מדבר ואומר את דברו.

מה תהיה תגובת הממשל והאם המושלים הפדראליים יקדישו לעניין יותר תשומת לב ויטפלו בשורש הבעיות?

את זה נצטרך לחכות ולראות.

ולסיום,
למתעניינים ולמעמיקים (בלבד), לפניכם סרטון שמצאתי עם ההרצאה של מאלק בו הוא מביא את עיקרי הדברים עליהם כתב בספר

ומצגת דומה זו, התפרסמה באתר של הקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית. לעיונכם.