השיכונים של חיינו – מבט עירוני בביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב , 2020

בשנים האחרונות העיר משתקפת אלי מכל מקום כמעט ואני מסתכלת על עניינים עירוניים בכל הזדמנות. זה מה שקרה גם כשביקרתי בביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב 2020 , במוזיאון ארץ ישראל.

התערוכה עוסקת במגוון נושאים אבל אני הרכבתי את המשקפיים האורבניים שלי ואני מביאה לכם שיחות, מחשבות והתייחסויות לסוגיות עירוניות כפי שפגשתי בתערוכה, בתוספת המלצה חמה לבקר שם בעצמכם .

20200613_142313

תצפית על העיר החדשה, מגדלים פורחים באוויר. "קו רקיע" של אבנר שר

להתייחס למקום ולמרחב

באו נתחיל מהמקום עצמו. המקום הספציפי של הביאנלה היה אחד הדברים שמאוד העסיקו את האוצרים.  

"מה היה ההבדל אם הביאנלה הזו, באותו נושא, היתה מתקיימת במוזיאון ישראל בירושלים, בדנמרק או בהולנד?" מסביר לי בשיחה טלפונית יובל סער, אחד מאוצרי התערוכה הראשיים, ממקום מושבו בלונדון. "היה לנו חשוב להתייחס למקום ולמרחב. למוזיאון עצמו, לחומריות המקומית, לעובדה שהמוזיאון נמצא בתל קסילה שהוא אתר ארכיאולוגי, בתל אביב, בישראל, במזרח התיכון" .

סער נמצא כיום בלונדון ולמעשה, בגלל הקורונה, לא ראה עדיין בעצמו את העבודות כפי שהן מוצבות במקום. בתהליך הפיתוח של התערוכה "עשינו לאמנים סיורים במוזיאון והעבודות של האמנים מגיבות לחלל, למוצגים, לגאוגרפיה"

שאלתי את סער על היבטים של עירוניות בתערוכה.

"היוצרים מגיבים למקום בו הם חיים. אנחנו מזמינים אותם להגיב למקום עצמו וזה לא מפתיע אותי שאחד הנושאים שמעסיקים אותם זה להתייחס לדבר הזה".(עירוניות). בנוסף, התערוכה עוסקת בנושאים שבין עבר לעתיד, במסורות ובפעולות שלא השתנו לבין תהליכים שמשתנים. עירוניות היא משהו שבשינוי וקשורה לתהליכים שמשתנים".

אחת העבודות הראשונות שתפגשו כשתגיעו למוזיאון ארץ ישראל היא "קו רקיע" של האדריכל והאמן אבנר שר. "עבודת המגדלים מהדהדת את המגדלים של תל אביב וזה לא במקרה שהיא מוצבת במקום הזה" אומר יובל סער.

היצירה ממוקמת על גבעה הצופה לתל אביב והיא מורכבת ממקבץ של מגדלים שטוחים. המבט שלנו קולט את העבודה ומתחבר למגדלי המגורים והמסחר שצמחו בעיר עצמה ונראים מרחוק.

חשבתי על השכונות החדשות שנבנות כאן ובכל מקום, על מגדלים מסיביים שמוקמים זה לצד זה, ללא זהות או ייחוד. ביצירה שלו, אבנר שר שותל בתוך המגדלים אזכורים ויזואליים לסוגיות חברתיות והיסטוריות שקשורות בתל אביב ובאזור שלנו, ככה שהוא לא משאיר את המגדלים שלו ללא ייחוד ובעצם מזכיר לנו להתייחס לעבר, לתרבות ולהיסטוריה של המקום.

בונה והורס את תל אביב האוטופית

גם השיכונים שבונה דורי ארין  בעבודה "מן החולות" מוצגים בחוץ ומתייחסים למקום בו הוא גר, שכונת מעוז אביב. העבודה הזו מאוד נגעה לליבי.

20200613_135715
הסיפור של השיכונים שלנו. "מן החולות",  דורי אורין

מה שאנחנו רואים זה "ארגז חול" מוגדר בסף עץ ועליו יצר האמן בלוקים של חול אדמה בצורה שמזכירה שיכוני מגורים, כמו אלה שגדלתי בהם בילדותי.

היה לי עצוב ואפילו כואב לראות ככה את השיכונים, חומים, מטים לפול, צפופים ועלובים. כשגדלנו בשנות הששים והשבעים בשיכונים הללו, הם היו בהירים, חדשים, קורנים ויפים. זה מה שעושה הזמן. על שיכונים כאלה, בבת ים, כתבתי פוסט שאתם יכולים לחזור ולקרוא בו.

לב העבודה הוא מסר לגבי עירוניות וקפיטליזם ולגבי מה שקרה לחיים הפשוטים שלנו.

כך מסביר אורין באפליקציה המלווה את הביאנלה: "…. אני בונה את תל אביב האוטופית, עיר הנבנית מן החולות, עיר שתושביה המדומיינים שווים זה לזה וחיים בפשטות ובצניעות. ואז אני הורס את תל אביב שלי ובונה תחתיה עיר חדשה, המצייתת לאינטרסים הכלכליים של השוק החופשי המתקיימים כיום.

בכך אני ממחיש את הפער בין ישראל המדומיינת של פעם לישראל המתממשת עכשיו, בין שאיפתם של המעצבים והארכיטקטים ליצור מבנים שיקיימו בתוכם חיים אידיליים ובעלי משמעות לבין השלמה עם מציאות קפיטליסטית ודורסנית שבה העיסוק העיצובי תפל, עקר ונטול משמעות".

אורין צפוי לבצע תהליכי "פינוי בינוי" במהלך התערוכה. להרוס את "שיכוני החול" ולבנות במקומם מגדלי מגורים גבוהים.  מהלך חכם, נכון, נוקב ועצוב. 

התערוכה מזמינה אותנו לשים לב לשינויים שמחולל הזמן. שינויים בשיכונים ובשכונות שלנו, בגוף הפרטי שלנו ובנוף העירוני שלנו.  חדש ורענן מתבלה ומתיישן. אנחנו מבחינים בתהליכי כלייה והתפוררות.

דרך המבט על האנטרופיה הזאת, האמנים והאמניות קוראים לנו, בני אדם וקהילות, לחשוב גם על האחריות שלנו כלפי הסביבה והערים בהן אנו חיים ואותן אנחנו מתכננים ובונים לדורות הבאים.

חיה בתוך קירות של לחם

גם העבודה של אביבית סגל מתייחסת להתבלות ולכלייה. סגל יוצרת מבצק מחמצת (כן!) עשרות קערות בצק  בגדלים שונים שמוצבות על הקרקע או על עמודים. לי זה נראה כמו מושבה או קהילה. "העבודה הזו חיה" היא אומרת לי כשנפגשנו במקום. העבודה מגיבה לתנאי האוויר והשטח והיא לא תשאר כמו שהיא עד סוף התערוכה.

אנחנו מבחינות יחד בתהליכי פירור והתפרקות. כמו הגוף שלנו, כמו היישובים לנו. אם תבואו אחר הצהריים תראו כמה יפה אור קרני השמש שמגיע ומאיר את הקערות ובאותה עת מיבש ושובר אותן. כמו בחיים עצמם, נכון?

שימו לב שבצד אחר של המרחב אביבית בנתה קיר של לחמים. אם תתקרבו תוכלו להריח ולהתגעגע למשהו בסיסי, משהו שורשי, משהו יציב ופשוט.

אביבית במוזיאון
עבודה חיה, עשויה כולה מבצק, של אביבית סגל (בצילום)

חזית של שיכון היא אייקון עירוני

מכאן, לעבודה "גריד מקומי"  של רותם בנאי.  

20200613_133606
תריסולים רדיואקטיביים שמזכירים את הנוף העירוני שלנו. "גריד עירוני", יצרה: רותם בנאי

רותם בנאי מציגה לנו תריסולים בחזית שיכון. בזיכרון הקולקטיבי שלנו התריסים האלה לבנים ומפויחים ואילו ביצירה הזו, העשויה בחיתוך נייר נאון, הם תלויים על הקיר כמעיין חלום או הזיה. המראה מאוד מושך ומתעתע.

בקשתי מבנאי לומר לי מה הביא אותה ליצור את היצירה הזו. רותם בנאי מסבירה:

"גדלתי בתל אביב, בבניין שיכון הכי "רגיל". עם השנים שמתי לב שלמרות העיסוק הרב ב"עיר הלבנה", בבנייני הבאוהאוס ובשאר הבניינים לשימור מראשיתה של העיר, אני מוצאת את היופי המיוחד שלה דווקא בבנייני השיכון הסטנדרטיים, חסרי האופי כביכול.

הבליל הזה של תריסים, מרפסות, מזגנים, כבלים ודודי שמש יוצרים אסתטיקה ייחודית וכל כך ישראלית. דווקא מהמקום שלא התכוון להיות יפה נוצר משהו מרהיב.

כשמסתכלים על חזית של שיכון (בתל אביב או בכל עיר ישראלית אחרת) רואים גריד מרתק, מבולגן ולא אחיד: האחד סגר מרפסת והשני עשה תריסים כאלה והשלישי תריסים אחרים ואצל הרביעי המזגן תלוי בנקודה אחת ואצל ההוא שמתחתיו בנקודה אחרת, וכל הבאלגן הזה, שמבטא מרקם חיים, יוצר את הגריד היפיפה והכל כך מקומי הזה.

מבחינתי חזית של שיכון היא אייקון עירוני הרבה יותר מכל בניין לשימור ובוודאי שיש בה הרבה יותר יופי וחיות מכל הבניינים החדשים שמחליפים אט אט את השיכונים הישנים".

הבניינים בלתי נגמרים והזמן אינו עוצר 

20200613_140649
"לקחת גורד שחקים, להכניס לחלל ולתקוע בתקרה". שירה גפשטיין מושקוביץ
20200613_203500
"הבניינים מייצגים את הגוף ואת ההתיישנות שלו כי יש להם שאריות של הפעולה" פעולת הפיסול

המגדלים הרכים שמפסלת שירה גפשטיין מושקוביץ מוצבים בביתן הקרמיקה לצד מודלים של עיר עתיקה מתצוגת הקבע במוזיאון. הם עשויים מחומר ספוגי רך וירוק שבמקורו נועד לשזירת פרחים ומגיעים עד לתקרת המבנה.  הבחירה האוצרותית למקם את העבודה שלה במקום מעצימה את סיפור המעבר בין התקופות, מהפרהיסטוריה ועד היום.

שוחחתי טלפונית עם שירה גפשטיין מושקוביץ על העבודות שלה כדי להבין מה הביא אותה להקים את המגדלים האלה ומה היא חושבת על עירוניות.

"יש כאן אמירה על הדורות של החקלאים ועל המגדלים שצמחו מסביבם. בתוך הפודיומים של העבודה מצויה אדמה של המושב בו גדלתי. זה התחיל מצורך לפתרון בטיחותי לייצוב העבודה ובעצם מהווה מחווה ואמירה לגבי משהו שמחבר בין הזמנים.  מקשר בין עבר הווה ועתיד".

על הדרך האישית שלה לעירוניות ועל הגישה שלה למה שקורה לערים כיום היא מספרת: "גדלתי במושב כל הילדות, עד הצבא, אחר כך גרתי חמש עשרה שנה בתל אביב, בתוך האורבניות. אני שני הדברים האלה. גם כיום אני חיה בתוך המהלך של מעבר מעיירה לעיר. (גרה בהוד השרון ע"פ)

אבל זה משהו יותר רחב. הוד השרון היא עיר מנומנמת שבאים אליה לישון ולגדל ילדים. היא סוג של מדבר תרבותי. עד שלא יקרה משהו מעניין נוסעים לתל אביב. המגדלים רק מנציחים את זה. מה שמעניין את השלטון זה לבנות עוד ועוד מגדלים ולא לייצר תרבות בהכרח".

ולגבי העבודה עצמה שראשה בתקרה היא אומרת: "הבניינים בלתי נגמרים. אם לא היה שם גג הבניינים לא היו נגמרים." אז גפשטיין נוקטת עמדה ושמה למגדלים גבול. 

ויש עוד דבר: "העבודה תלוית זמן… אנחנו רואים את העבודה מהאמצע,  הספוגים מתפוררים ומשנים צבע" אומרת לי גפשטיין. צבעו העז של החומר הספוגי ממנו בנויים המגדלים השתנה ונעכר במהלך התקופה בה מוצגת העבודה. הצבע ההתחלתי היה ירוק עמוק, אבל לא ראינו את זה משום שהתערוכה היתה סגורה מספר חודשים בגלל הקורונה.

מה שקורה ל"מגדלים הרכים" דומה למה שקורה לגוף שלנו וכמו מה שקורה לשיכוני המגורים שלנו: הם משתנים, הם מתבלים. "הבניינים מייצגים את הגוף וההתיישנות שלו. הזמן לא עוצר" אומרת גפשטיין. "זה דבר שהוא משמעותי. אחת ההבנות שלי בחיים היא הזמניות". 

מחשבות על השיכון הכי אקולוגי

20200613_201933
אי – גלו , סטודיו מג'נטה

ואסיים עם השיכון האולטימטיבי – באלסקה… האיגלו המקורי, האסקימוסי או האינואיטי, עשוי מלבני קרח הוא השיכון הכי אקולוגי שאפשר לחשוב עליו. הוא שומר על החום בפנים, נמס ונעלם ולא מותיר טביעת רגל סביבתית.

לעומת זאת, האיגלו הזה שיצרו בסטודיו מג'נטה, בנוי  מנירוסטה, הוא מקרין את החום החוצה ומשקף את הסביבה בצורה מקוטעת ועם זאת מסקרנת ומושכת. בקיצור, הוא גורם לנו לחשוב על החומרים מהם אנחנו בונים ועל יחסינו לסביבה באופן כללי. 

===

זה הקישור לאתר הביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב 2020, ומשם תגיעו גם למדריך הקולי ולאפליקציה המלווה את התערוכה.

 

2 תגובות הוסף תגובה

  1. Noa Barness הגיב:

    תודה רבה עופרה, על ההצצה המרתקת לתערוכה. הגיע הזמן שאגיע לשם.

    Liked by 1 person

    1. תודה נועה, בטוחה שתהני בתערוכה הזו

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s